מונחת בפני מחלוקת, שעניינה תביעתם של מר יוסף בוגאי וגב' אסתר בוגאי (להלן: "המבקשים"), תושבי חוץ, רבי אמצעים, המחזיקים בידיהם נכסי נדל"ן ברחבי הארץ, להורות על פינויים לאלתר של בן-דודו של המבקש ומשפחתו, אשר מתגוררים בשכירות באחד הנכסים השייכים למבקשים, ואשר נקלעו להליכי פשיטת רגל.
בין הצדדים נטושות מחלוקות רבות, מהן עובדתיות; כבר בשלב זה ניתן להעיר כי ספק גדול, אם המבקשים טרחו לגלות את התמונה העובדתית המלאה במסגרת הבקשה, וזו התבררה "טיפין טיפין" (אף לגרסתם), במהלך הגשת כתבי הטענות. כבר עתה ניתן לקבוע, כי בניגוד לרושם שניסו המבקשים לעורר בתחילה, אין עסקינן במסיגי גבול גרידא, שאין הבדל משמעותי בינם לבין פולשים למקרקעין; עניין לנו בבני זוג שהתגוררו בדירה במשך שנים, ובמקור היה מדובר בנכס שלהם, בטרם נאלצו (ככל הנראה בשל קשייהם הכלכליים) למכור אותו למבקשים. לאחר מכן, התגוררו בדירה במשך שנים בשכירות, וזאת טרם פרץ הסכסוך הנוכחי.
נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואבהיר: הבקשה הראשונית, שהוגשה בלא תצהיר תומך (ושמא לא בכדי) לא טרחה לציין את קרבת המשפחה שבין הצדדים ואת מערכת היחסים החריגה שנרקמה בעניין הנכס. חמור מכך, בעוד שבבקשה הראשונית הוצג מצג כאילו עסקינן במסיג גבול המתגורר בנכס ללא חוזה ומשלם באורח שרירותי סכום נמוך, הרי שבסופו של יום, מודים אף המבקשים כי בין הצדדים נחתם בעבר חוזה שכירות, וזאת כאשר הצדדים
חלוקים עובדתית
ביחס לתוקפו בשנה האחרונה. זאת ועוד; אותו תשלום "שרירותי" אינו אלא דמי השכירות המוסכמים בחוזה הישן, הא ותו לא.
אם כך, כי המימד הראשוני והמרכזי של הסכסוך, אינו אלא
סכסוך משפטי-חוזי גרידא בין משכיר לשוכר
, הרחוק עד מאד מן המצג שתואר תחילה, כאילו זר כלשהו פלש לנכס לא לו. במצב דברים כזה, ואלמלא היו המשיבים מצויים בהליכי פשיטת רגל, הרי שהדין היה ברור ופשוט: על המבקשים היה להתכבד ולהגיש תביעת פינוי לערכאה המוסמכת, ובמסגרת זו היה צורך ליתן למשיבים את יומם בבית המשפט, וזאת בעיקר נוכח המימד העובדתי הנכבד מאד של המחלוקות. אעיר בשולי נקודה זו, ובלא לקבוע ממצאים חלוטים שבעובדה, כי דומה ששני הצדדים אינם דקים פורתא בחלק מטענותיהם; כך למשל, קיים ספק גדול הכיצד יכול בנם הצעיר של החייבים, אשר נראה כי מבלה חלק ניכר מזמנו בטיולים בחו"ל, לשלם חלק כה נכבד משכר-הדירה ממקורותיו, כפי שהם טוענים; ומנגד, קשה שלא לתהות האם חלק מן הטענות הנחרצות של המבקשים, מצידם, אינן יותר מ"טענות אווירה", אשר נועדו להציג תמונה לא מדוייקת בדבר נזקי עתק ואופיים השלילי של המשיבים.
יש ממש בטענת המבקשים כי לטווח הארוך, לא ניתן לכפות עליהם לנצח לספק מדור לחייב ומשפחתו, הרי שהמהלך שביצעו בפני בית משפט זה, דבק בו אבק ריחו של נסיון לערוך קיצור דרך משפטי לא ראוי, באורח שישלול מן המשיבים את יומם בבית המשפט, וידלג על התדיינות עובדתית נדרשת. זאת ועוד; בנסיבות המקרה, אין מדובר בתובענה כספית שמבקש פושט-רגל להגיש, מצב בו יש מקום לתהיה כיצד יעמוד בהוצאותיה ובהבטחת הוצאות לנתבע, אם לא תעלה התביעה יפה; אף אין מדובר כאן בתובענה כספית כנגד פושט הרגל, אלא
בתובענת פינוי, אשר כל עוד אין היא מוגשת מטעם בעל התפקיד, אין בעניינה הבדל מהותי, בהכרח, בין פושט רגל לכל נתבע אחר
; וודאי שאין מקום לנצל את היות המשיב פושט רגל בכדי "לשלחו בבעיטה", בלא שתהא לו זכות להתגונן. זאת, בעיקר מקום בו אין עסקינן במצב סטנדרטי וברור של פלישה או אי-תשלום, אלא בסכסוך חוזי מורכב יותר, בעל מימד עובדתי נרחב הדורש בירור.
אם לא די בכך, הרי שהמבקשים הגדילו עשות, כאשר -
כמעט בטרם יבשה הדיו על התגובות, החלו מציפים את בית המשפט ב"בבקשות בהולות למתן החלטה", שאין בהן כל ממש
. אם לא די בכך, כי מדובר בסכסוך חוזי-עובדתי, הרי שאין בו במלוא הכבוד הראוי כל דחיפות מיוחדת, וודאי לא כזו המצדיקה בקשות חוזרות ונשנות למתן החלטה (
ארבע במשך פחות מחודש ימים
!). המבקשים תושבי חוץ עתירי נכסים, אשר לא טענו בכל מקום כי יש להם צורך מיוחד בנכס, מעבר לרצון להשכירו מחדש במחיר גבוה יותר; אין עסקינן בנסיבות המקרה באדם החוזר לארץ ומוצא כי דירת מגוריו היחידה תפוסה שלא כדין, וזאת בלשון המעטה. המשיבים מתגוררים בדירה מזה שנים ארוכות; וממילא, אף לשיטתם חוזה השכירות עתיד לפוג באוגוסט הקרוב. יוצא, כי אין לי אלא להצר על הנסיון הנואל ליצור תחושת בהילות שאין בה מאומה, וודאי שלא נסיבות חריגות יחסית לסכסוכים אחרים.
יוצא, כי בכל האמור במימד ראשון ומרכזי של הבקשה, הרי שדינה להדחות, בכפוף למתן אישור למבקשים להגיש תביעת פינוי כדין בערכאה המוסמכת.
הרובד השני של הבקשה, לעומת זאת, נוגע ליחסים שבין המנהל המיוחד (בתפקידו כנאמן של כלל נושי החייב המצוי בחדלות פרעון) לבין החייבים.
כבר בשלב זה, ובלא צורך לקבוע ממצאים חלוטים (וזאת באשר לא המנהל המיוחד הוא מגיש הבקשה שבפני), אעיר בכל האמור במימד היחסים בין החייב למנהל המיוחד והנושים, הרי וודאי וודאי שיש טעם לפגם בכך כי זוג פושטי רגל מתגורר בבית מידות במרכז תל-אביב, כולל בריכת שחיה (ובמלוא הכבוד הראוי, וודאי שאיני נדרשת להכריע בסכסוך ה'עובדתי' אודות מימדיה של האחרונה ומידת היוקרה הגלומה בה), ומשלם דמי שכירות חודשיים של 12,500 ש"ח (!).
בנקודה זו, חרף האמון המוגבל שאני רוחשת למבקשים, הרי יתכן מאד ויש ממש בטענות כי ראוי לפקפק בטענה לפיה בניהם הצעירים יחסית של החייבים (אשר לעניין אחד מהם, למצער, התייחסתי קודם לכן), אכן הינם בעלי מקורות המסוגלים לממן באורח עצמאי שני-שליש משכר-הדירה. קרי, יש מקום - למצער ברמה של חשד ממשי - כי המצב העובדתי בכל הנוגע למקור המימון הינו שונה לחלוטין.
אי לכך, הרי וודאי וודאי שיש מקום כי המנהל המיוחד יפתח בהליכים
משל עצמו
, בכל הנוגע למגורי החייבים והאורח בו הם מקיימים את דיני פשיטת הרגל. אלא, שלשם כך עליו להתכבד ולהגיש בקשה משל עצמו, אשר לא תסמך על המבקשים, שעל הבעייתיות בהתנהלותם עמדתי לעיל.
אך ברור כי בתובענה שכזו, לא תהא חשיבות מרובה לרוב-רובה של המחלוקת העובדתית שבין המבקשים הנוכחיים למשיבים, אלא די בהוכחה ברמת מאזן ההסתברות האזרחי, כי תשלום חודשי בסך 12,500 ש"ח למדור מגיע, במישרין או בעקיפין, מן החייבים עצמם ואי לכך - על חשבון נושיהם.
אלא שכך או כך, פינוי משפחה - אף אם היא משפחה של פושט-רגל - ממקום מגוריה, אינו בשום פנים ואופן עניין של "מהיום להיום", כפי שככל הנראה סבורים המבקשים; ואי לכך, אין לי אלא לשבח את עמדתו של המנהל המיוחד, שהיתה - לכל אורך הדרך - עניינית, מאוזנת ולא מתלהמת.
סוף דבר; הבקשה בנוסחה הנוכחי
נדחית
. זאת, הן בשל היותה ניסיון לערוך קיצור דרך פסול ולשלול מן המשיבים את יומם בערכאות; והן בשל הדרך בה נמצאה לא מדוייקת עובדתית, וזאת בלשון המעטה. מאידך גיסא, ניתן למבקשים אישור להגיש תביעת פינוי לערכאה המוסמכת, וזאץ חרף היות החייבים מצויים בפשיטת רגל.
בכל הנוגע למנהל המיוחד, הרי שעליו להתכבד ולכלכל צעדיו
בלא דיחוי
, לרבות שקילתה של הגשת בקשה מתאימה בכל הנוגע למצב הדברים הלכאורי שנחשף בדבר התנהלות החייבים והאורח בו אין הם "מדייקים" בכל הנוגע למקורות המימון שלהם ושל משפחתם, דבר שעשויה להוודע לו משמעות מרחיקת לכת.
בנסיבות המקרה, וחרף אי הנחת שעולה מהתנהלות החייבים, הרי נוכח התנהלותם המקוממת של המבקשים - מהותית ודיונית גם יחד - ישאו המבקשים בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. להסרת ספק אעיר, כי סכום זה אינו ניתן לקיזוז בגין חיובי שכר-דירה כלשהם, ונוכח היות המשיבים פושטי רגל, יש לשלמו במישרין לקופת המנהל המיוחד.
ניתנה היום, כ"ח טבת תשע"ב, 23 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.